גזר דין בתיק ת"פ 24034-12-10

1.         הנאשמים, תושבי מצרים, הודו שבתאריך ה- 27.11.10 הם נכנסו לישראל שלא כדין, ביחד עם חאלד אבו טוילע (להלן:"חאלד") במטרה לקבל כאן סם מסוג הירואין בכמות מסחרית ולייצאו למצרים. השלושה הגיעו לאזור מצפה רמון ושהו שם כיומיים. במהלך שהותם בישראל, הם קיבלו לידיהם הירואין במשקל 56.8 קילוגרם (להלן:"הסם"). בתאריך ה- 30.11.10 הם נשאו את הסם והלכו חזרה לעבר גבול ישראל מצרים.

כקילומטר לפני הגבול, הם זוהו ע"י מארב  צה"לי שחייליו קראו להם לעצור. הם זרקו את הסם    ופתחו במנוסה. החיילים ירו לעברם, חאלד נפגע והסגיר עצמו לחיילים והנאשמים ברחו. כעבור מספר שעות, הנאשמים אותרו ע"י שוטרי יס"מ. השוטרים קראו להם לעצור, הם ברחו, נורו ונעצרו.

בתאריך ה- 2.12.10, בזמן שהנאשם 2 וחאלד היו עצורים לצורך חקירתם בפרשה זו, הם שוחחו ביניהם ברכב משטרתי והנאשם 2 אמר לחאלד "תיזהר, תכחיש בכלל", "אתה יודע אנחנו נשקר הכל. אנחנו נצא", כדי להניעו שבחקירתו ימסור הודעת שקר.

2.         על יסוד הודאת הנאשמים, כאמור, הם הורשעו בקשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז- 1977, הסתננות, לפי סעיף 2 לחוק מניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) תשי"ד-1954, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג- 1973 ונסיון לייצוא סם מסוכן, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג-1973 וסעיף 25 לחוק העונשין תשל"ז-1977. הנאשם 2 הורשע גם בהדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין תשל"ז-1977.

3.         הודאת הנאשמים באה במסגרת הסדר טיעון, בגדרו המליצו הצדדים לבית המשפט להטיל על כל אחד מהנאשמים 10 שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי.

4.         המאשימה ביקשה לאמץ את העונש המוצע בהסדר הטיעון. היא נימקה את הסכמתה להסדר הטיעון, בקושי שלה להוכיח את שייחסה לנאשמים ובכך שחאלד - שהובא לדין בפני מותב אחר על שותפותו למעשי הנאשמים - נדון ל 10 שנות מאסר בפועל ולמאסר על תנאי.

באי-כח הנאשמים ביקשו אף הם לאמץ את העונש המוצע בהסדר הטיעון. הם ציינו שחלקם של הנאשמים בפרשה זהה לזה של חאלד ושעל רקע זה ישנה ציפייה לגיטימית של הנאשמים לקבל את אותו עונש שנגזר על חאלד. עוד ציינו, כי כל אחד מהנאשמים נפצע ברגלו מירי השוטרים וכי הנאשמים הם צעירים שמשפחותיהם מתמודדות עם בעיות פרנסה, אשר נוצלו ע"י אחרים ונשלחו לישראל להביא את הסמים.

5.         נסיבות המקרה יוצאות דופן בחומרתן. בראש וראשונה בשל כמות הסם וסוגו. 56 קילוגרם הרואין, זו כמות עצומה של סם קשה, שגם לאזורנו, המאופיין ביצוא ויבוא סמים בכמויות משמעותיות, היא יוצאת דופן. בנוסף, עובדות כתב האישום, המתארות אך את המהלכים הגלויים, אלה שמלפני הקלעים, מלמדות שאין המדובר במקרה שגרתי של בלדרות קצרת טווחים בין אזורים הסמוכים לשני עברי הגבול, אלא בפעילות מורכבת ונועזת שכרוכים בה תכנון מוקדם, מקצועיות, מיומנות, יכולת, שיתוף פעולה עם גורמים עבריינים בתחום ישראל, תעוזה, חוסר מורא ונכונות ליטול חלק בפשיעה חמורה, חוצת גבולות, בתחום הסמים הקשים.

6.         ידוע שסכומי הכסף המעורבים בתחום הסמים ובפרט בסמים הקשים, גבוהים מאוד והפיתוי גדול. הסמים שהחזיקו הנאשמים, שווים מיליוני ש"ח. לגרסת הנאשמים, כל אחד מהם וחאלד, היה צריך לקבל 200 דולר לכל קילוגרם הרואין, דהיינו למעלה מ- 11.000 דולר. כאשר לוקחים בחשבון שהשלושה הם בני משפחה אחת, יוצא שהם היו אמורים לקבל יחד למעלה מ- 33.000 דולר. סכום משמעותי, שבמושגים של כפריים מצריים הוא עצום ורב.

7.         פגיעתם הרעה של הסמים המסוכנים והצורך להילחם בהפצתם מחד, והמוטיבציה החזקה לעיסוק בתחום מאידך, מחייבים תגובה עונשית חמורה, בלתי מתפשרת, שיהיה בה להביא לכך ששכר העיסוק בסמים יצא בהפסדו, ולהרתיע.

8.         במיוחד כך, כשהתופעה של אזרחים מצריים הגונבים את גבול ישראל ומכניסים ומוציאים אליה ממנה סמים מסוכנים בכמויות גדולות, נפוצה והיא איננה נחלשת. 

9.         העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירות הסמים הקשות -  20 שנות מאסר, איננו רק לתפארת המליצה. במקרים המתאימים אין להירתע מלהטילו. נראה לי שנסיבות ענייננו הן כאלה המצדיקות עקרונית הטלת המאסר המירבי, כאמור.

10.        התביעה שקלה את מכלול הראיות  - אלה שכבר הוצגו בבית המשפט ואחרות, והגיעה למסקנה שקיים סיכוי מסוים שבית המשפט יקבע שאשמת הנאשמים לא הוכחה מעבר לספק הסביר והם יזוכו, ועל כן הסכימה לקבל את הודאתם במיוחס להם תוך הסתפקות בעונש קל מהראוי להם. מנגד, כתמונת ראי, ההגנה ויתרה על הסיכוי המסוים לזיכוי הנאשמים, והנאשמים הודו במיוחס להם מתוך ציפייה שהם יקבלו  את העונש המומלץ בהסדר הטיעון, שהוא קל מזה שהיה צפוי להם בהרשעתם ללא הסדר הטיעון.

11.        כשזהו המצב, אין לבוא בטרוניה לתביעה - הסבורה שהנאשמים ביצעו את המיוחס להם - על שבחרה ברע במיעוטו והסכימה שהעונש שיוטל על הנאשמים יהיה קל מהראוי להם, כדי לא להסתכן בכך שהם יצאו פטורים מכל עונש, ויש לכבד גם את עמדת ההגנה ואת שיקוליה.

12.        השאלה היא האם מצב זה מצדיק סטייה כה משמעותית מהעונש שהיה צפוי לנאשמים בהרשעה ללא הסדר הטיעון.

לאחר ששקלתי בדבר, באתי למסקנה שיש לאמץ את העונש המוצע בהסדר הטיעון:

ככלל, מקום שהסדר טיעון בא על רקע שקילת סיכויי ההרשעה על ידי התביעה ומסקנתה כי הסיכוי לזיכוי ממשי, והעונש המוצע בהסדר משמעותי - יש לכבדו.

שכן, עדיף לאינטרס הציבורי שמי שאשם יורשע וייענש בעונש ממשי גם אם הוא קל מהראוי לו, מאשר שההליך ימוצה מתוך תקווה להגיע להרשעה שתביא בעקבותיה עונש חמור יותר, אך תוך סיכון שהאשם יזוכה ויצא פטור מכל עונש.

הדברים תלויים כמובן במידה: במידת הסיכון לזיכוי האשם ובמידת ממשותו של העונש המוצע. כאשר הסיכון לזיכוי האשם קטן או כאשר העונש המוצע איננו עומד בשום יחס למעשה העבירה והוא כשלעצמו איננו משמעותי, האינטרס הציבורי יבכר את המשך ניהול המשפט.